מאת:רחלי שגב
נכתב לרגל יום הקדיש הכללי - עשרה בטבת
נכתב לרגל יום הקדיש הכללי - עשרה בטבת
כן, הם עמדו שם בעוז,
ולהם לא הייתה תקווה בה יוכלו לאחוז
מתקיימים משאריות פת לחם ליום,
וגם זה היה חלום.
היו הם כחולים מקור,
ובכל זאת רצו לראות את האור.
נהגו בהם כשפני ניסיונות -
עשרים וארבע שעות, ארבע עונות.
כבר לא היה להם רצון לחיות,
להתקיים, לעבוד, ובעולם להיות.
פתאום אנשים הבינו מהם החיים
שבשבילם צריך להתאמץ ולגבור על קשיים.
הקציבו לנו מגבלות -
פצעו, הרגו, בצעו חבלות.
ועם כל זאת הסיפור לא נגמר,
הוא רק התחיל, כשהיטלר 'להשמיד היהודים' אמר
והגרמנים רצחו ופגעו בנו בשמחה
למרות שכל יהודי התחנן על חייו ומחה
אך הכאב מעולם לא נשכח ונעלם,
הלוואי והיה נשאר בין ההריסות שם
אך הוא לא, והוא לעולם יישמר
ואף פעם הכאב לא יגמר!
זו צוואתם של נספי השואה
לזכור ולא לשכוח, גם בעוד מאה!
